רוזה ('האדומה')
"רוזה האדומה" ביוגרפיה גרפית של רוזה לוקסמבורג
ב1919 נרצחה רוזה ('האדומה') לוקסמבורג ע"י חברי מיליציית פרייקור הימנית. יהי זיכרה מהפכה. לעילוי זיכרה ומורשתה, מעט מדבריה: "אין שום ועד מפלגה בעולם שמסוגל להחליף את יכולת הפעולה של המוני המפלגה וארגון של מליוני חברים, המבקש להתלונן, בזמנים גדולים, אל מול משימות גדולות, שחסרים לו המנהיגים המתאימים, מוציא כך תעודת עניות לו עצמו, משום שהוא מוכיח שלא הבין נכונה אפילו את מהותה ההיסטורית של מלחמת המעמדות הפרולטרית: שלהמון פרולטרי אין צורך ב"מנהיגים", במובן הבורגני של המילה, ושהוא המנהיג של עצמו". [מתוך: "לשוב להיות המון ומנהיג", ב"שאלות עתים בוערות: מבחר כתבים"] שאלות עתים בוערות
תרשישה מאמינה שחוט אחד שזור בין סוגי הדיכוי השונים ושהתחקות אחריו וחילוצו מן המקומות בהם הוא חבוי, כמו משאב לא מנוצל, יעלו את ההקשרים המאחדים של תנועת ההמונים הגדולה ביותר - חפצי החיים והצדק. גם כאן, אנו שואבות עידוד והשראה ממו-פיה של רוזה לוקסמבורג, שהמבט שוחר הצדק והאמת שלה הקיף עולם ומלואו וראה לא רק את קורבנות הדיכוי בחברת-האדם, אלא גם את המרודים ביותר, בעלי החיים. מכתביה מבית הכלא, מלבד היותם אקזמפלר של פרוזה מופלאה, הם גם עדות נאמנה לכושר הדיוק של הביטוי והרגש כלפי כל החי, בעולמה של רוזה לוקסמבורג: "ובכן, לפני כמה ימים באה עגלה טעונה כל מני שקים. הערמה היתה גבוהה כל כך שהתאואים לא יכלו לעבור את השער. החייל המלווה, בחור גס, החל להכות את הבהמות בקצה המגלב שלו בכוח כזה, עד כי פנתה אליו המשגיחה ושאלה אם אין בליבו קצת רחמים על הבהמות הללו! " - גם עלינו, בני האדם, אין מרחם", השיב הלה בגיחוך מרושע והיכה ביתר עוז [...]אחר כך, בשעת הפריקה, עמדו הבהמות בלי נוע ובאפס אונים, ואחת מהן, זו שדמה היה שותת, הביטה נכחה, בשעת מעשה, ובראשה השחור ובעיניה הרכות דמתה לתינוק אחרי בכייה. הייתה זו ממש ארשת פניו של ילד שנענש ואינו יודע מה ולמה, ואינו יודע כיצד ימלט מייסורים ומעריצות... עמדתי לפני התאו והוא התבונן בי, עיני זלגו דמעות [...] מה רחוקים, מה אבודים עד אין להשיג הם שדות המרעה הדשנים, החופשיים, הירוקים של רומניה!" מתוך: מכתב מבית הכלא לסוניה ליבקנכט, אישתו של קרל ליבקנכט, אשר גם הוא, עם לוקסמבורג, יחטף וירצח באותו מועד, כעבור שנתיים. גם בתוך: "שאלות עתים בוערות"]


